כמי שיש לה מעגל חברתי קרוב ומאד מגוון הכולל: רווקים, רווקות, נשואים, גרושים, לסביות והומואים, הגעתי למסקנה אחת: בני אדם לעולם לא יהיו מרוצים ממעמדם. הרווקים רוצים זוגיות, ה"זוגיים" רק רוצים קצת חופש, החבר ההומו שלי בטוח שלסטרייטים זה הרבה יותר קל וכך הלאה. אז מה באמת עדיף… זוגיות או חיי רווקות?

אשה אחת חכמה אמרה פעם כי כדי למצוא את הבן זוג המושלם צריך למצוא בעצם 3 גברים: אחד לעשות איתו אהבה, אחד שיהיה לך לידיד נפש ועוד אחד כדי לעשות איתו חיים.

העולם המודרני והחברים שלי טוענים בעיתות מצוקה כי אי שם אמצא את הגבר המושלם בשבילי - 3 במוצר אחד (למישהו יש לתת לי כתובת מדויקת…?).

איך רצים אחרי זוגיות: נרשמים ל-1000 אתרי הכרויות, מרחיבים את מעגל החברים, הולכים לחדרי כושר, למועדונים, לפיק אפ ברים ובעצם לכל מקום שבו אפשר "לפגוש אנשים", בתקווה למצוא את "החצי השני". לשֵם מה בעצם? יכול להיות שזה רק אני, אבל אני לא מרגישה חצי בן אדם. אמנם כשיש לי בן זוג, החיים שלי מתמלאים בהמון דברים חדשים ואחרים, אבל מפה ועד להיות לא שלמה בלי מישהו, לא קצת מוגזם?

לפני זמן מה יצאתי עם בחור אחד, נראה נחמד, היה נחמד ואז אחרי 3 ימים… טלפון:
"היי בובה"
- היי… (אתה מכיר אותי יומיים וחצי למה אתה קורא לי בובה?)
"מה עושה?"
-יוצאת
"לאן?"
-לא יודעת…
"מתי חוזרת?"
"עוד לא יצאתי. אתה רוצה שאני אחזור?!?"

סיימתי את השיחה שהתחילה להרגיש לי יותר מדי כמו "שאלון 300", שעשיתי לפני כמה שנים טובות כשהייתי מועמדת למודיעין. את הערב סיימתי עם הברמן וכשקמתי בבוקר חשבתי לעצמי- כמה החיים לבד יפים!

אני יכולה לחזור הביתה מתי שאני רוצה, אם בכלל (לפעמים סתם בארבע בבוקר אחרי יציאה בא לי לנסוע לבקר את סבא שלי בצפון… הוא קם בחמש – זה בסדר, אל תדאגו). אני יכולה לצאת עם כמה בנים במקביל ולהיות עם אנשים מכל צבעי הקשת, אני ישנה באלכסון (לפעמים גם לרוחב, ולפעמים עם הראש בצד השני – תנסו זה נורא כיף), אין מי שיגיד לי אם שהחולצה שלי חשופה מדי, אני לא צריכה לחשוש מה בן הזוג יגיד על החברות שלי (כי אין לי בן זוג, אז כולם מדהימות), אני אדון לזמני – מה שמאפשר לי לפתח המון תחביבים. אם בא לי להוסיף שעות בעבודה או בחדר כושר אין מי שממתין לי בבית עם סטופר, אני אדון לכספי, אין צורך לזייף אורגזמות, כי אם הוא גרוע, פשוט עוברים הלאה.

אף אחד לא נוחר לי בלילה, אני לא צריכה להיות נחמדה למישהו בבוקר או למישהו ספציפי, רק כי זה "המשפחה שלו" (בעיקר לא לאמא שלו שבטוחה שגנבתי לה את הבן), אני יכולה ללכת לבקר את סבתא חיה, שעוד מעט מתה, כדי להביא לה נחת, אני לא צריכה להתנצל על זה שאני לא רואה כדורסל/ כדורגל ושמשחק FIFA בפלייסטיישן במשך 5 שעות אינה הנאת חיי. לאף אחד לא מפריע שהמגבת שלי מונחת על הרצפה, גלח"צים למיניהם נעשים בהתאם לצורך, מכסה האסלה תמיד למטה וכו' וכו'…

אבל הכי חשוב אני לא צריכה לסבול את זה שמישהו יקרא לי בובה, בובי, שמופסי או קוקי – נעים מאד אני רוני וככה טוב לי. בקיצור- החיים שלי דבש!

הכל נכון ומקסים עד ש…
אני באה הביתה מהחדר כושר גוועת ברעב ואין שם אף אחד שיכין לי אוכל. אני נכנסת למקלחת ואין אף אחד שיסבן לי את הגב. אני הולכת לישון ומקבלת לילה טוב בשפת ה"מיאו". הודעות האהבה שאני מקבלת הן בדרך כלל מהרופא שיניים, שמזכיר לי שכבר חצי שנה לא באתי לביקור. ומה עם תור לשיננית?.

כל חתונה מאחלים לי "בקרוב אצלך", כל יום שישי סבתא שלי שואלת אותי "יש לך מישהו?". כשאני חולה, אף אחד לא בא להכין לי תה ולהביא דקסמול. כשבא לי לצאת והידיד הכי טוב שלי לא בא כי הוא עם חברה שלו.

החֵבר'ה שלי קוראים לי "רוזנמן" ויש לי נוסטלגיות לימים שבהם: חבר שלי קרא לי "פיקצ'ו" וזה לא נראה לי דביק, היה לנו מעגל חברתי משותף, היו צחוקים פרטיים ומישהו שיחבק אותי לפני השינה. הסקס לא דרש שימוש בקונדומים והיה זמין הרבה יותר מימינו הנוכחיים ובכלל הייתה אהבה, וגם אז החיים נראו לי דבש!

מה המסקנה מכל זה… "החיים זה החיים". אם נעשה אותם כאלה, הם יהיו הכי טובים שאפשר. נכון שהיום המחשבה על מישהו שיכנס לחיי מעלה בי חיוך וחרדה גם יחד, כי אולי קצת התרגלתי לחיות לבד(?) אבל בטוח שאם הוא יגיע ויהיה מספיק מיוחד (בשבילי), נדע למצוא את שביל הזהב. ואם לא… גם ריבים זה כיף (אחרי זה יש מייק-אפ סקס J).