הם מ-פ-ח-ד-י-ם

יש גברים שלכאורה מחפשים בת-זוג, יוצאים לדייטים צפופים ומודיעים שהם מתים להתמסד, אבל בעצם פוחדים פחד מוות.

אנחנו עומדים לדבר עכשיו לא על בגדים ועיצוב ודברים חיצוניים, אלא על מה שבתוך הלב והראש שלכם, שזה מה שבעצם קובע אם תהיו גברים מעולים ומצוינים, או פחות מזה. לעניות דעתה של בלונד, הגבר המודרני הטיפוסי סובל ממספר בעיות קשות ביותר. כשאני אומרת "טיפוסי" זה בעצם לא מדויק, כי אני לא מתכוונת לכל גבר ישראלי באשר הוא, אלא לסוג מסוים (ועצוב) של גברים שיצא לי לפגוש הרבה יותר מדי בתקופה מרוכזת אחת. ואם לא פגשתי אישית, אז שמעתי עליהם באופן יומיומי מהחברות שלי.

אלה גברים שלכאורה מחפשים בת-זוג, ממש כאילו מחפשים בנרות, יוצאים לדייטים השכם והערב ומודיעים לכל העולם שמתים כבר להתבסס ולהתמסד. אבל מה, הם לא באמת מסוגלים לקשר רומנטי אמיתי, או לקשר אנושי בכלל. מאפיינים אותם שלושה דברים:

  • הם זאבים בודדים.
  • הם מכורי "אני", חושבים רק על ההנאה שלהם והצרכים שלהם.
  • הם נורא רוצים לחזור להיות ילדים, או לחילופין פשוט להמשיך להתנהג כמו ילדים* עד הודעה חדשה (או עד גיל 80, מה שיבוא קודם) - והם מודיעים את זה לכל מי שרוצה לשמוע. לכן, המון הגברים באתרי ההיכרויות יכתבו בכרטיס שלהם "אני ילד נצחי".

* אני לא מתכוונת לכיף העצום של השתטות ילדותית, שמצידי תאמץ לך את זה עד גיל 100. אני מתכוונת לילדותיות הגברית של לא לקחת אחריות בהחלטות החשובות של החיים. ולברוח מרגשות אמיתיים.

כשהיא מרגישה, הוא בורח

הגברים מהסוג הזה הם מבולבלים, הו, כמה מבולבלים. הם יסתובבו בפיק-אפ בארים, ויגידו לחבריהם שהם ממש, אבל ממש לא מתחברים לזה (אבל ימשיכו כאילו כלום להסתובב שם). הם יישבו עם כוס ייגר או בושמילז, נראים קוּלים כאלה, יפים ו"גבריים" (רק חיצונית, כן?) ולבושים יפה עם זיפים של יומיים-שלושה וכל המותגים הנכונים, אבל אוי למי שבאמת תרצה מהם איזה רגש אמיתי. אוי אוי, איך שהם יברחו אז בצרחות אימה, וכמה שהבחורה תהיה יותר מוצלחת - ככה הם יברחו מהר ורחוק יותר. כי בתוכם פנימה ישנו איזה פחד רציני מאהבה אמיתית שכרוכה באיזושהי קבלת אחריות, באיזושהי התבגרות.

וכך הם יושבים ויושבים להם על הבר, קובלים בפני כולם שאין בחורות מתאימות באיזור / שכל הטובות כבר תפוסות / שכולן כונפות / או שהם עדיין מאוהבים באיזו בחורה שהיו איתה פעם במיטה בגיל 20 (היא כבר מזמן נשואה ובכלל לא זוכרת אותם). והם? הם עסוקים בלברוח כל הזמן מעצמם: נעשים וורקוהוליקס, לוקחים סמים, שותים, מתכננים טיול של חיפוש-עצמי על איזה הר, או מנסים סדנאות ניו-אייג' מיותרות. הם לכאורה מחפשים את הסיבה לכל המצב הזה מתחת לכל אבן, אבל מוצאים רק עקרבים.

ואני אומרת, למה שלא תשאלו את הבלונד? אז זהו, טוב ששאלתם. אשנס מותניי ואנסה להסביר לכם למה, לדעתי, הגענו למצב שחלק ניכר מהגברים התל-אביביים הם כאלה. ואגב, לא רק שהם סובלים מעצמם, אלא גם אנחנו סובלות מהם.

המצב הזה הוא תוצר של החברה המעוותת שלנו בתקופה הפוסט-מודרנית (שככה קוראים לתקופה של עכשיו, ברוך), והערכים הדפוקים שעל פיהם היא מחנכת את הגבר.

מה שטוב להיי-טק, רע לקשר

מה נדרש מגבר בתקופתנו? מינקות כבר מחנכים אותו, בעיקר דרך התקשורת, שהוא אמור להיות משיגן, לרדוף אחרי כסף כאילו זה היה אושר. כדי לעמוד בתחרות על הכסף / המישרה / הלימודים הנחשקים וכו', הגבר המודרני חייב לפתח עור של פיל; הוא חייב להיפטר מרגישויות ולא להיות מונחה על ידי רגשות בכלל; הוא חייב להיאבק על הצלחתו יומיומית, גם אם זה אומר לדרוך על אחרים בדרך אל המעמד והעושר. אז הוא באופן טבעי מפתח תכונות שליליות כגון בלתי-רגיש, חושב על עצמו ועל צרכיו בראש ובראשונה, אדיש לזולת, דוחף להישגיות, רוצה לכבוש הרבה ומהר ובכמה שפחות מחיר. תכונות טובות מאוד למשרד ההייטק, אך גרועות מאין כמותן לאישיות, ובמיוחד לקשר זוגי.

ואז, באיזושהי נקודה בחיים שלו הוא יוצא מהמשרד הממוזג, יושב עם הייגרמייסטר, ולא מבין בכלל למה הוא לא מאושר ולמה הוא לא מסוגל להתמיד ביחסים. כי מה בעצם צריך כדי לבסס יחסים בוגרים עם אשה? תכונות הפוכות! הרי בשביל קשר אמיתי אתה צריך רוך והתחשבות, להיות קשוב, לרצות לתת ולא כל הזמן רק לקבל, להיות סבלני, לתמוך ולא לחשוב רק על הצרכים של עצמך. בקיצור צריך להיות רגיש לסביבה, לאשה שאיתך.

והתגמול על כך כל כך גדול, כל כך מגניב: אהבה אמיתית, עם אשה אמיתית, לא עם איזו דמות פלסטיק אנורקטית מפרסומת של קסטרו על הקיר באיילון. תמיכה הדדית, הרגשת ביחד וכל הדברים החמימים והדביקים האלו שאתם בסתר לבכם כל כך מתים להשיג, אבל כל כך רחוקים מזה במציאות.

מותר לך, אתה גבר

בנושא ה"כיבוש" ובכלל, בכל הנוגע לנשים, התרבות הזאת שלנו כל כך לא מעודדת את הגבר להרגיש ולחוות רגשות אמיתיים ולטווח ארוך. הרגשות הטהורים כבר ממש אאוט, לצערי. הרי מסביב יש כל הפרסומות האלו שרומזות לך שאם אתה גבר אז אתה צריך "לזיין" (לא לעשות אהבה) ואחר כך לשלוח אותה במונית הביתה כי מה איכפת (ע"ע הפרסומת לבירה גולדסטאר). וכך, נדמה שהכל מותר, כל עוד אתה נהנה ומקבל מה שרצית.

כל המסרים האלה, שמאוד בולטים בתוכניות נוער כמו אקזיט, מלמדים את הגבר הצעיר ש:

  • בחורות הן מדד להצלחה שלו, כמותית ולא איכותית.
  • הוא צריך למצוא בחורה "כוסית" (מונח נוראי), אחרת לא שווה.
  • בחורות אפשר למצוא כמו זבל באינטרנט או בכל מיני תאים קוליים.
  • ואם הוא לא כזה אז הוא פראייר.

בגיל מוקדם בחורים עדיין מתאהבים ונסחפים לתוך הרגשות שלהם, כי בכל זאת, זה גיל ההתבגרות התמים, ועושים מה שההורמונים אומרים (זוכר איך התאהבת בגיל 17 בלי חשבון בכלל???). אבל בגיל 27, 30, 32? אם בחור מעז להתאהב באמת בבחורה אמיתית ויפה, אז מסביב עושים לו את המוות: "תנסה עוד, יש הרבה דגיגות בים, בשביך מה לך להתמסד כל כך מהר? חיים רק פעם אחת וצריך ליהנות, מי יודע, אולי מחכה לך בסיבוב אחת יותר יפה או עם ציצי יותר גדול?"

אז יש את הבחור שמגיע לדייט, מבלה נהדר עם בחורה נפלאה אבל נעלם לה לבלי שוב, רק כי היא שוקלת 60 קילו במקום 50. וגם דואג ליידע אותה על כך, כי מה איכפת לו מהרגשות שלה. ויש את הבחור שיוצא עם בחורה ונורא נהנה אבל נעלם לה כי "הוא מרגיש שהוא מתחיל להתאהב וזה לא מתאים לו כרגע" (כי יש עוד הרבה לכבוש, וכי מה יהיה אם היא תזרוק אותו?). ויש את ההוא שנורא יתלהב ממך בדייט, אבל ייעלם לך שניה אחר כך כי את משכילה יותר ממנו, ואיך הוא ירגיש מוצלח וגברי לידך?

אז לכל הגברים שמצהירים, בפנינו או שלא בפנינו, שהם מתים להיות ילדים נצחיים, אבל מצד שני "נורא מוכנים לקשר" לדבריהם - אתם יודעים מה אנחנו שומעות כשאתם אומרים לנו את זה? אנחנו שומעות:

  • - אני לא מסוגל להתמודד עם קשר אמיתי.
  • - אני צריך שיטפלו בי (סכנה! דרושה כאן אמא, לא חברה).
  • - אני לא מסוגל לטפל ולתמוך בך בכלל, כי עוד לא התבגרתי.
  • - אוקצור, אני לא אהיה מסוגל לספק לך ביטחון ואהבה אמיתית ובוגרת בטווח הזמן הנראה לעין.

אז אולי תתבגרו כבר?