אני פוגשת גברים ונשים נאים, מוצלחים ואינטליגנטים, אבל מגלה לתדהמתי שהם לבד יותר מדי זמן או שיש טווח זמן ארוך מדי בין מערכות היחסים שלהם. מדוע אנשים בני 30 פלוס מספרים רק על מערכת אחת או שתיים בכל חייהם או על מערכת הכי ארוכה בת כחודשיים? מדוע הם נתקעים במערכות מתסכלות, כגון עם גבר נשוי או פרוד או בעייתי שלא יכול להתחייב? מדוע הם חיים בגטו רגשי?

ההורים אשמים בהכל

כשאני נוסעת איתם בשבילי הזיכרון לעבר ילדותם, אני מגלה את כל התשובות. הסיפורים שונים מאחד לשני, אבל קיים מכנה משותף רחב: הם לא קיבלו בבית חום, אהבה ועידוד וגם לא ראו בבית מודל של זוגיות טובה בין ההורים. ההורים המנוכרים הפגינו חוסר כבוד, חוסר אהבה ולא ידעו להרעיף אהבה על ילדיהם. התוצאה: בנק רגשות ריק מתוכן ופחד עצום מקשר אינטימי עמוק ומחייב.

פחד מנטישה

אבחור אחד מקסים ביותר סיפר שלמרות שבנות רבות מחזרות אחריו ויש לו הצלחה בקרב בנות המין היפה, הוא לא מעז להתחיל עם אף אחת במקום כמו דאנס בר. כשבחורה פונה אליו, הוא ישר חושב כיצד להשכיב אותה וכיצד להימנע מקשר נפשי עמוק. הוא חושב עליה בתור רומן לעונת החורף / קיץ / סתיו, אך לא לטווח הרחוק. הבחור כל כך נכווה בתחום המשפחתי, עד שהפחד שלו מנטישה מכוון את כל חיו הבוגרים וגורם לו להימנע מאהבה.

הוא חשב שלא נישא כיוון שלא מצא את המתאימה, אבל לאט לאט הבין שהוא הכיר המון בחורות מתאימות, אך לא היה פנוי להכיר אף אחת באמת כי הפחד שיתק אותו.

קשר לא פתור עם האב

בחורה אחרת מספרת שאביה תמיד ראה בה שק איגרוף, ולכן תמיד חיפשה גברים בעייתיים שבאמצעותם קיוותה לתקן את הקשר הבלתי פתור עם אביה. כל גבר טוב לב גרם לה לדחייה והיא סיימה איתו את הקשר, כיוון שחששה שקשר כזה יוביל לרצינות.. היא הלכה תמיד עם בעייתיים, שאותם תמיד הייתה צריכה לרצות.

לאף אחד לא מגיע לבד

לאחר שמציפים למודעות מה שאירע בבית ההורים, קל יותר להבין את הפחד שמשתק את הרצון מאינטימיות נפשית. השלב הבא הוא לחיות בדו קיום עם הפחד, לאפסן אותו בעבר ולנסות לאט לאט לבנות קשר נפשי מחייב, שירפא את צלקות הילדות. לאף אחד לא מגיעה בדידות בגלל בעיות שחווה בילדות.