ט"ו באב או טפו באב?

האשה מרגיעה

יש סינגליות שבשבילן ט"ו באב הוא כליל הסיוט, שכן זו תזכורת כואבת לסטטוס האי זוגי שלהן. כמו במערכון של 'החמישיה הקאמרית' - נדמה להן שמתחת לפונינט (הכבר-לא-כך-כך-עדכני), מוטבע להן על המצח הכיתוב המצער: 'לבד!'. וכאילו לא די בכך- הזוגות שסביבן נוהרים לחנויות השוקולדים ולמחלקות הלנג'רי בחנויות המובחרות כדי להתחנף לחצי השני, והפוצי-מוצי חוגג.

אם פסח הוא ליל בלהות והחתונה של האחות הקטנה היא ערב פלצות, ט"ו באב ו/או וולנטיינ'ז ממוקמים אי שם באמצע. הנחמה הפורתא היא שלא כמו בסילבסטר, בחג האהבה לא חלה חובה מוסרית לשרבב שפתיים בחצות.

מתבקשת השאלה: למה להיות בלחץ מלכתחילה אם הוא אינו תורם לקידום המטרה? וגרוע מזה - למה לתת לעצב להגיע לנקודת רתיחה דווקא בתאריך ספציפי? מארי אנטואנט אמרה: 'אם אין לחם- תאכלו עוגות' ואני אומרת: 'אם אין אהבה, לפחות תיהנו מהרווקות'.

לאבא שלי יש על המקרר מגנט שאומר: single and loving it (יירגעו נא הפרוידיאניים למיניהם). אני במצב צבירה סינגלי בימים אלה והאמת היא שאני מבסוטה, לא כאידאולוגיה או דרך חיים אלא עד שיבוא האיש שישתלב בחיי הסוערים. בשבילי, ט"ו באב הוא עוד יום בשנה שמספק גושפנקא רשמית לבהות בסרטי קיטש ותו לא. בינינו – גם כשהיו לי בני זוג, לא חוללנו בכרמים בחג האהבה.

הגבר נלחץ

במסגרת מאבק הכוחות שטמון, במידה מסוימת, בדבר הזה שנקרא "זוגיות", יש מספר נקודות לחץ שאם תלחצו אליהן, המבצר שנקרא "האוטונומיה הגברית" ישלח אותות מוצקה, שיגרמו לגבר הממוצע להגיב כאילו הסורים נמצאים על הגדרות. עם מגזרי תיל. גדולים. כמו שג'ורג' קוסטנזה מצא את עצמו נזרק מאולם קולנוע כשהוא צועק "הם הורגים את ג'ורג' העצמאי", ידידנו הממוצע יגשש, בלחץ גובר והולך, עד שהוא ימצא את פתח המילוט הקרוב.

אם צריך לדרג את נקודות הלחץ האלה, אין ספק שמקום של כבוד שמור לשאלה האלמותית "על מה אתה חושב?". השאלה הזאת הופכת את הבחור לברברי אחוז טירוף, שרוכב על סוס במהירות שיא עם לפיד בוער ביד, כשכל רצונו הוא לשרוף ולבזוז את הכפר הקרוב, זה שכל חטאם של תושביו היה בכך שהם שאלו את השליט המקומי "על מה אתה חושב". זה בסדר, הוא עדיין יענה "עלייך".

לא רחוק מאחור מזדחלת לה שאלה נוספת. אמנם היא לא גורמת לנו לרצות לשרוף כפרים, אבל היא גורמת לחיפוש בלתי נשלט אחר דלתות סודיות ברצפה, כאלה שמתחתן יש מגלשת מים ארוכה ארוכה שמגיעה רחוק רחוק. ניחשתם נכון – השאלה הזוכה היא "למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי", או בגרסה המעודנת יותר: "אתה אוהב אותי?". מה, מה יש בה בשאלה הזאת שפשוט מקפיץ את הפיוזים לכל בחור, יהיה רגיש ואוהב ככל שיהיה? יש כמה אפשרויות, שלגבי כל בחור שנשאל את השאלה אחת תהיה רלבנטית תמיד:

הבחור אומר לך כל הזמן שהוא אוהב אותך, ולכן אין לו מושג מה נפלת עליו. במקרים אלה, הבעיה אצלך.

      לבחור יש בעיה בהבעת רגשות. במקרים האלה העצבים ברורים- העצבים כדרך פשוטה להימנע מהתמודדות עם הבעיה.

       הבחור פשוט לא אוהב אותך. העצבים הם אמצעי ליצור אווירה שבה הוא לא צריך להודות בזה.

אז למה רובנו שונאים (או מתעלמים) מט"ו באב? פשוט מאד. אם כל השנה אנחנו נאלצים לעמוד בגבורה על שאריות האוטונומיה המרוסקת שלנו, ביום הזה המרחב הציבורי כולו – החברתי, המסחרי והדתי – מסתער על הגדרות ומאחד את קולו בשאלת "אתה אוהב אותי" מהדהדת וקולקטיבית. זה פשוט לא כוחות. עם מגזרי תיל כאלה, מפליא שאנחנו שמים גדר חשמלית?